כל קטין זקוק לסכום כסף כדי להתקיים, סכום זה הוגדר כדמי מזונות, סכום זה משתנה בין ילד לילד בהתאם לאורח חייו, גילו, מצבו הבריאותי וכיוצ"ב. בעת הגשת תביעת מזונות לבית המשפט, יש להוכיח מה שיעור המזונות הנדרש לקטין. לאחר מכן, יש להכריע בשיעור החיוב של כל אחד מההורים בשיעור דמי המזונות.
על פי החוק, הורה חייב במזונות ילדו הקטין על פי הדין האישי החל עליו. לכן אב יהודי חייב לשלם למזונות ילדיו שכן על פי ההלכה היהודית האב הוא המחוייב לפרנס את ילדו ולספק לו את מזונותיו. על פי תקנות הרבנות החיוב במזונות חולק לשלוש תקופות.
האחת, עד גיל שש, במסגרתה חובת האב הינה אבסולוטית. השנייה מגיל שש עד גיל חמש עשרה, אשר האב חייב במזונות הקטין. השלישית מגיל חמש עשרה עד שמונה עשרה חיוב מדין צדקה.
כך לדוגמא, באם הוכח כי קטין זקוק למזונותיו סך של 3,000 ש"ח בחודש. באם הקטין הינו כבן חמש, על אביו לשלם את מלוא הסכום בעוד שלקטין כבן 17, יבחן ביהמ"ש את הכנסות ההורים לצורך שיעור חיוב כל אחד מההורים ויתכן כי האב יחוייב בסך של 2,000 ש"ח והאם תחוב בסך של 1,000 ש"ח לחודש, בהנחה כי הקטין מצוי בחזקת האם, יקבע כי על האב לשלם לה 2,000 ש"ח בלבד.
לפנייה ישירה לעו"ד אורי נחמני לחץ/י כאן
עם השנים התפתחה הפסיקה לפיה שהות רבה יותר של הקטין עם אביו תביא להפחתה מסוימת בדמי המזונות. במחוזות השונים בארץ, נקטו גישות שונות. בעוד במחוז חיפה פסק הדין המנחה של כב' השופטת וילנר קבע כי משמורת משותפת בפועל מזכה את האב בהפחתה של עד עשרים וחמישה אחוזים מדמי המזונות שהוא מחוייב בהם, הרי שבמחוז תל אביב (כב' השופט שאול שוחט) נקטו שיטה סלחנית הרבה יותר וניתן למצוא פסיקות שונות של סכומי מזונות נמוכים מהמינימום שנקבע.
רוב האבות, במיוחד אלו שמשכורתם החודשית דומה ואף נמוכה משל אם הקטין מחו על כך שעצם חובת התשלום מייצרת עיוות. שכן הקטין מצוי אצל האב זמן דומה, ולעיתים זמן זהה ואין כל סיבה כי האב ישלם מזונות לאם. זה המקום לציין כי שיעור חיובו של אב במזונות ילדו אינם נוסחה ברורה, אלא מכלול שיקולים אשר כלולים בהם גם זמני שהות הילדים, היקף הכנסות האב, צורכי הקטין ושיקולים נוספים. למעשה עד הגיע הקטין לגיל חמש עשרה, לשיעור הכנסות האם היה משקל נמוך עד מאוד.
פסק הדין המהפכני
פסק הדין המהפכני ניתן במסגרת שתי עתירות של אבות המרוויחים משכורת זהה למשכורת האם ושהות הקטינים מתחלקת באופן שווה בין שני ההורים. במקרה כזה, טען כל אחד מהאבות כי אין מקום לחייב אותו, בנוסף, בתשלום לידי האם.
לאחר למעלה משבעה חודשים ניתן פסק הדין של ביהמ"ש העליון, בהרכב של שבעה שופטים. פסק הדין ארוך ומורכב שבעיקרו נקבע כי, בניגוד למוסכמות העבר, יש לפרש את תקנות הרבנות באופן כזה כי החיוב עד גיל שש הינו אבסלוטי ואילו מגיל שש עד גיל חמש עשה הינו מדין צדקה. קביעה זו נשענת על עיקרון טובת הילד, מתוך כוונה לקידום ערכי השוויון בין ההורים.
משמעות ההחלטה הינה מתן משקל רב יותר להכנסות האם, גם בתקופה זו. ולמעשה הורדת הנטל מאחריותו הבלעדית של האב והעברתו, גם לכתפי האם. יודגש כי קביעת ביהמ"ש אינה נוסחה קבועה וכל מקרה ימשיך ויבחן לגופו, יחד עם זאת יש להביא במכלול השיקולים את היקף הכנסות כל אחד מההורים כשיקול נוסף לצורך קביעת דמי המזונות.
זה המקום לציין כי טרם פסק הדין, בית המשפט הביא בין השיקולים את הפרשי ההשתכרות בין ההורים, באופן כזה שאב 'עשיר' ישלם מזונות גבוהים יותר ובמקרים בהם יש 'אם אמידה' דמי המזונות יפחתו. פסק הדין לא שינה את אופן חישוב המזונות להם זקוק הקטין אלא שינה את אופן חלוקת הנטל בין ההורים, תוך תיקון אפליה רבת שנים של הגברים.
החידוש בפסק הדין הינו במקרים של שהות שוויונית בין ההורים, כאשר כל אחד מההורים נושא בעלות לא מבוטלת בגין מזונות הקטין, יש מקום לבחון את הכנסתם הפנויה של כל אחד מההורים לצורך קביעת דמי המזונות.
בית המשפט העליון מבהיר כי פסק הדין בא לתקן אפליה ברורה של גברים, אשר נאלצו לשאת בעלויות בגין מזונות הקטין בכפל. לדוגמא, אחת הטענות הישנות היו כי על האב לשלם לידי האם מזונות שכן בית האם הינו הבית העיקרי של הקטין ולכן עליה להחזיק בית גדול יותר, ולשלם ארנונה גדולה יותר.
כיום, בשהות שוויונית של הקטין, בבית שני ההורים, גם האב אמור להחזיק דירה גדולה יותר וכפועל יוצא לשלם ארנונה גבוהה יותר. כך שלמעשה הוא משלם את "תוספת הארנונה" בגין הבית שלו ובנוסף משתתף בחלקו של הקטין בארנונה אצל האם, כך שהוא נושא ברכיב זה בכפל.
משכך, בנסיבות בהן ישנה חלוקה שוויונית של הקטין בבית כל אחד מההורים, כל הורה ישא לבדו בעלות הארנונה בגין חלקו של הקטין בעת שהות הקטין אצלו. כפועל יוצא, אין מקום לחייב את האב בגין רכיב זה, בנוסף.
בשים לב לאותה הדוגמא, באם חלקו היחסי של הקטין בתשלום הארנונה הינו 300 ש"ח. הרי ששני ההורים נושאים בעלות זו. ואין מקום לחייב את האב גם לשאת בעלות זו וגם לשלם בנוסף, לאם בגין כך.
משכך, הבסיס להוראות פסק הדין הינם שיוויון מהותי בין ההורים ובחלוקת זמנים של הקטין אצל כל אחד מההורים. ויודגש כי במסגרת כזו, בה נעדר תשלום חודשי מכיס האב לכיס האם, הרי שעל הצדדים לשאת יחד במלוא הוצאות הקטין בחלקים שווים, ולאפשר לקטין לגדול בשני הבתים ברווחה ובאושר. פסק הדין אינו גורע מחובת ההורים להמשיך ולהשתתף בהוצאות הקטין (לרבות חוגים וקייטנות) כך שמזונות הקטין לא נפגעו וצרכיו מסופקים במלואם, רק החלוקה בין ההורים הינה בדרך שוויונית יותר.
דרישות התחולה
במסגרת פסק הדין מוזכר פעם אחר פעם שאין הכוונה בשוויון מעושה אלא משמורת משותפת אמיתית. דרישה ראשונה הינה חלוקה שוויונית בשהות הקטין בבית כל אחד מההורים, סך מצטבר של שבעה לילות מתוך ארבע עשרה או חמישה עשר ימים מתוך שלושים ימים.
עוד מחויבת מסוגלות הורית טובה או שווה של שני ההורים, שיתוף פעולה בין ההורים, מגורים סמוכים, מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הקטין, קשר תקין בין כל אחד מההורים ובין הקטין. שיקול נוסף ועיקרי הינו כי משמורת משותפת עולה בקנה אחד עם טובת הקטין, במסגרת זו יש לבחון את רצון הקטין ואת תפיסתו של שני הבתים כבתים מרכזיים בחייו.
במסגרת פסק הדין הובהר כי השינוי התפיסתי והמחשבתי בא במסגרת טובת הילד. בית המשפט העליון מבהיר כי בעת קביעת משמורת משותפת על בית המשפט לענייני משפחה להבטיח כי צורכי הקטין וטובתו לא יפגעו וכי צרכיו יסופקו במלואם. וכן מציע מנגנונים שונים להבטחת תשלום הוצאות הקטין, בין אם חשבון משותף אליו יפקידו שני ההורים סכומי כסף זהים ובין אם קיזוזים שונים (האחד קונה נעלים לחורף והאחר סנדלים לקיץ).
בית המשפט מנסה לחלק תפקידים להגדיר הורה "מרכז" אשר ירכז את התשלומים וההוצאות עבור הקטין ויתפקד כגזבר ולהגדיר מפורשות מי הכתובת עבור הוצאות ועבור סיפוק צורכי הקטין. הכל תוך בחינת טובת הקטין, נסיון העבר והתנהלות הצדדים עובר לסכסוך. יש הגורסים כי עד לפסק הדין אותו "הורה מרכז" היה למעשה האמא, אשר קיבלה את תשלומי המזונות מהאב ושילמה ישירות לנותני השירות.
המקרים שבהם פסק הדין לא יחול
א. בית המשפט העליון ער לחשש האמיתי מפני ניצול לרעה של פסק הדין על ידי אבות שידרשו "משמורת משותפת" ככלי ניגוח נוסף במאבק הגירושין ומתוך מטרה להתחמק מתשלום המזונות. ישנה הנחיה ברורה לבתי המשפט לבחון היטב, כל מקרה לגופו, לרבות יחסי הכוחות טרם ההליכים המשפטיים ואף מוצע לכלול 'הסדר מדורג' על מנת לבחון את כנות בקשת האב.
שכן במקרים בהם האב לא היה שותף מלא, הרי שכפיה כזו של משמורת משותפת תקשה עליו באופן שיכול ויחזור בו מהדרישה האסטרטגית.
שומר סף נוסף, הינה העובדה כי פסיקת מזונות ומשמורת אינה סופית וניתנת לשינוי כך שניתן יהיה להתאים את החיוב למציאות. בכל מקרה טובת הקטין הינה שיקול העל המנחה את בתי המשפט לענייני משפחה לצורך יישום שיעור החיוב בדמי המזונות.
ב. למען הסר ספק פסק הדין קובע מפורשות כי במקרה של פער כלכלי משמעותי בין ההורים, יש להמשיך ולחייב את האב לשאת במזונות הקטין לידי האב, גם במקרים של משמורת משותפת הלכה למעשה.
ג. גם במקרים בהם נאלצה האם להסכים להסדרים של חלוקת זמנים שווה, תוך ויתורים כלכליים- רכושיים, על בית המשפט להביא שיקול זה כשיקול נוסף בעת פסיקת המזונות.
ד. במקרים בהם ישנם הפרשים בהכנסות והפרשים בפוטנציאל ההשתכרות, העניין יובא במסגרת השיקולים לעניין היקף השתתפות כל אחד מההורים במזונות הקטין.
סיכום
פסק דין זה הינו חלק מהמגמה המבורכת בשינוי התפיסה בבתי המשפט לענייני משפחה. עם עד לפני כמה שנים התרכזה הפסיקה בהגנה על האישה וזכויותיה, הרי שפסק הדין הזה נוטה באופן יחסי לטובת האב.
פסק הדין קורא למחוקק להגיע להסדר חקיקתי, מקיף וסדור בכל דיני המשפחה ולאפשר לכל אחד מהצדדים לדעת ולהבין את מקומו ולא לפגוע בהורותו, תוך שמירה על טובת הקטין. פסק הדין, אשר מתקן עיוות קל, הינו נקודתי למקרים ספציפיים ומוגדרים. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מרוח פסק הדין ומהשפעתו על ניהול הליכים עתידים.
על שופטי ביהמ"ש לענייני משפחה לבחון בצורה מדוקדקת יותר את טובת הקטין, על פני תקופה ולבחון את טענות מי מההורים לעניין הורותו של האחר. ומנגד, על עורכי הדין להציג עמדה ברורה וסדורה.
פסק הדין מחייב כל הורה לקבל ייעוץ משפטי פרטי ואישי שיבחן את אורח חיי המשפחה, אופן התנהלותה והדרך הנכונה ליישום טובת הקטין מחד ואופן חלוקת נטל המזונות על ההורים מאידך. אין ספק כי פסק הדין מעורר תהיות בקרב רבים, בין אם צדדים המנהלים הליכים כיום ובין אם מי שניסח ואישר הסכמים בעבר. פסק הדין נותן פתח ותקווה לשוויון בין ההורים אולם טובת הקטין מעל הכל.
על כל אחר מההורים עדיין נשאר הנטל להוכיח מהם היקף צורכי הקטין, אולם שיעורי הנשיאה בנטל ישונו בהתאם לבחינה נוספת, כאשר היקף שהות הקטין, טובתו והכנסת כל אחד מההורים הפכו לשיקולים נוספים וכבדי משקל. על בתי המשפט לוודא כי צורכי הקטין יסופקו במלואם וטובתו לא תפגע, ואם הנשיאה בנטל תהא שיוויונית יותר, אזי כל הצדדים הרוויחו.
על בתי המשפט לקבוע מנגנונים ברורים ומוסדרים ולהעמנע מכך, שדמי המזונות ואופן הנשיאה בנטל יהיו סיבה נוספת לסכסוך בין הצדדים וכפועל יוצא מכך, פגיעה בטובת הקטין. אולם, היום שנת 2017, אכן התקדמנו צעד נוסף לכיוון שוויון, "רעידת אדמה" לא וגם לא "סנסציה" אלא צעד נוסף, להורות שווה, הוגנת ומותאת לזמנים אלו.
הכתבה מאת עו"ד אורי נחמני באדיבות אתר עורכי דין LawGuide.
* המידע המוצג בכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או הימנעות מהליכים. כל המסתמך על המידע המופיע בכתבה עושה זאת על אחריותו בלבד.