מדוע נדרש משרד הפנים לפצות ישראלי ובת זוגו הפיליפינית?

ישראלי ובת זוגו אזרחית הפיליפינים שהמתינו למעלה מעשור לטיפול ממשרד הפנים בבקשה לפתיחת תיק חיים משותפים, זכו להסדרת מעמד רק לאחר פנייה אל בית הדין לעררים, אשר קנס את רשות ההגירה בשל הסחבת בטיפול בתיק

ישראלי ובת זוגו הפיליפינית (אבי כהן)
(צילום ארכיון: אבי כהן)

גם אלו מאתנו שאוהבים לרטון על הבירוקרטיה הישראלית, בדרך כלל חושבים שהבעיה היא בעיקר בהקטנת ראש, חוסר השקעה ואכפתיות. אולם יש מקרים שבהם פקידי משרד הפנים חורגים מהתנהלות סבירה ומסרבים לטפל בבקשה במשך שנים.

במקרים כאלו, אין לאזרח הפשוט הרבה אפשרויות פרט לפנייה אל עורך דין ונקיטת הליכים משפטיים, כדי שערכאות השיפוט יסבירו לפקידי משרד הפנים שיש גבול לזכותם להציק, להשפיל ולפגוע בבני זוג אשר מבקשים לחיות יחד בישראל.

כך לדוגמא, בסיפור הבא:

אלכס הגיע לישראל בעלייה של שנות ה90, כשהוא בוחר להגיע לארץ הקודש במקום לארה"ב (שם יש לו משפחה מקרבה ראשונה) מתוך שכנוע שזוהי ארץ המולדת ההיסטורית. תוך זמן קצר, נראה כאילו שחייו הסתדרו באורך פלא: הוא מצא דירה במרכז הארץ, עבודה באותו מפעל המעסיק אותו עד היום, ובת זוג לחלוק איתה את החיים.

למרבה הצער, בעוד מקום העבודה ועיר המגורים הם אותו מקום גם לאחר כמעט שלושה עשורים, אלכס נפרד מאשתו תוך פחות משנה. אשתו החליטה לחזור אל אוקראינה, ובני הזוג לא התירו את נישואיהם כחוק.

בערך באותו הזמן, רומנה, אזרחית הפיליפינים אשר שהתה בישראל כמטפלת, נפרדה מבעלה, אבל מאחר שבפיליפינים הנישואים הם קתוליים, וקיימת סטיגמה כנגד גירושים, גם רומנה סיימה את הזוגיות בפרידה, אך ללא גירושים רשמיים. שני בני הזוג עוד לא היו מודעים עד כמה עצם זה שהם העזו להיפרד מבני זוגם, בלי לבקש רשות ממשרד הפנים ימרר להם את החיים במשך עשורים.

לפנייה ישירה למשרד עורכי דין כהן-דקר-פקס-ברוש לחץ/י כאן

משרד עורכי דין כהן-דקר-פקס-ברוש (יח"צ)
משרד עורכי דין כהן-דקר-פקס-ברוש

בשנת 2004, אלכס עדיין בעבודתו באותו המפעל, כעת כמנהל פס ייצור. רומנה שוהה בישראל, עובדת כמטפלת באמו של עמית לעבודה של אלכס. בני הזוג נפגשים באירוע חברתי, ומחליטים להיפגש שוב. לזוג ישנו סיפור רומנטי כיצד מצאו את אהבת חייהם בגיל די מבוגר, אבל בואו נדלג לסוף – נפגשים, מתאהבים, ומחליטים לבנות חיים משותפים בישראל. לשם כך צריך כמובן להירשם כבני זוג באופן רשמי ולפתוח תיק חיים משותפים במשרד הפנים על פי נוהל משרד הפנים - וכאן מתחילה סאגה שלמה של התכתבויות, דרישות, ערעורים וזלזול מצד משרד הפנים.

מבחינת משרד הפנים, כדי שרומנה, אזרחית הפיליפינים, תוכל להישאר בארץ כבת זוגו של אזרח ישראלי, על שני בני הזוג להוכיח שהם אינם נשואים לאחרים, או שהם פועלים להתרת נישואין אלו. עד כאן, הכל הגיוני ונכון. אומנם אלכס איבד קשר עם אשתו לשעבר, ולא שמע ממנה כמעט 20 שנים, היא נמצאת באוקראינה, אבל יש תקדימים לכך שעצם העובדה שהם חיים במדינות שונות, הם פרודים גם ללא אישור גירושים רשמי.

לעומת זאת, רומנה תאלץ לנסוע לפיליפינים בשביל לסיים את הליך הגירושים, אבל מאחר שמשרד הפנים הוא זה הדורש ממנה לעשות זאת, ודאי שיתנו לה אשרה המאפשרת לה לחזור לישראל לאחר היציאה (אינטר- ויזה), נכון? אז זהו, שלא.

למרבה הצער, מסיבות השמורות עמם, משרד הפנים מחליט להעמיד את אלכס ורומנה במלכוד 22. רומנה נדרשת לפעול להתרת נישואיה פן תגורש מישראל, אבל לא היה דבר שיבטיח שבמידה והיא תצא מישראל להתרת נישואיה, היא תורשה לחזור – כל הסימנים מראים את ההפך.

מבחינת משרד הפנים, מה שאינו מותר הוא אסור, ואם למישהי אין אישור כניסה לישראל, אז היא תישאר בחוץ, גם אם היא בת זוג של ישראלי אשר יצאה מישראל לפי דרישת משרד הפנים. מצד אחד, דורש משרד הפנים מהזוג לפעול כדי שרומנה תוכל להישאר בישראל, ומצד אחר אותה הרשות מונעת מהם לפעול כפי שהיא מבקשת. אולי יד שמאל אינה יודעת מה יד ימין עושה.

הזוג, אשר עדיין מאמין שמדובר בחוסר הבנה או תקשורת בין גורמים שונים, מתחיל תהליך ערר "פנימי" (בתוך משרד הפנים) על ההחלטה, שולח פניות רבות אל משרד הפנים בירושלים, כדי להסדיר את הנושא. עוברות שנתיים ללא כל תשובה! לאחר שהזוג איבד מאמונתו ברצון הטוב של הרשויות בישראל ופנה לייצוג של משרד עו"ד כהן, דקר, פקס וברוש, התברר שהערר הפנימי נדחה לפני שנה, ופשוט שכחו להודיע.
סיבת הדחייה? רומנה עדיין נשואה לבעלה בפיליפינים. לא פחות, לא יותר. היא נשואה בפיליפינים, אז היא חייבת לצאת מהארץ כדי שתוכל להתגרש ולחזור, רק שמשרד הפנים לא יאפשר לה לחזור לארץ אחרי שהיא תצא עקב דרישה של משרד הפנים. הזוג הגיש כמובן ערר נוסף, הפעם בסיוע משרד ערכי הדין, והפעם לפחות הוחלט שרומנה תוכל להישאר בישראל (אבל לא לצאת לחו"ל) במשך בירור הערר.

עוברות חמש שנים, כשעורכי הדין שולחים מדי כמה חודשים מכתב לבירור מצב הערר. משרד הפנים לא מגיב בשום צורה. באופן מעשי, רומנה יכולה לחיות אם בן זוגה עד 120 (לפי מהירות התגובה של משרד הפנים עד כה), אבל כמובן שממש לא נעים לחיות תחת איום מתמיד וחוסר בהירות המעמד החוקי. לבסוף, לאחר מכתב המאיים בערר חיצוני לבית משפט, הביורוקרטיה נותנת תשובה: מאחר שרומנה לא יצאה מישראל כדי להתגרש מבעלה לאורך כל השנים שבהן היא ביקשה ממשרד הפנים אפשרות לצאת ולחזור כדי להתגרש מבעלה, זה אומר שאינה פועלת למלא את הוראות משרד הפנים, והערר נדחה.

בנקודה זו באמת שלא הייתה ברירה אלא לפנות אל בית הדין לעררים. כידוע, יש שופטים בירושלים. שופטים שלא אוהבים "גרירת רגליים האינסופית" ו"חוסר מענה לפניות ועררים במשך שנים". הרגשתם הסובייקטיבית של בני הזוג כי משרד הפנים פועל בחוסר תום לב קיבלו אישור בפסק הדין, אשר הורה למשרד הפנים להנפיק מידית אינטר-וויזה לרומנה, ולסייע לה בכל דרך במילוי אותן ההוראות שמשרד הפנים נתן מלכתחילה.

מדובר בניצחון צנוע יחסית, בסיפור אשר טרם נגמר – לאחר שנים ארוכות, הבירוקרטיה הישראלית הסכימה לא להפריע לאזרח ישראל ובת זוגו למלא אחרי הוראות אותן נתנה הבירוקרטיה. ואף ניצחון זה לא היה מושג ללא סיוע עורך דין אשר עוסקת בתחום.

הכתבה מאת משרד עורכי דין כהן-דקר-פקס-ברוש באדיבות אתר lawguide מידע משפטי ועורכי דין.

*המידע המוצג כאן אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד.