ברחובות הערים בישראל מתגלגלים להם כלי רכב חשמליים לרוב. חלקם משתלבים בתנועה על הכביש, ואחרים נוסעים על המדרכות. אלה ואלה מועדים תמידית למגע לא רצוי עם כלי רכב אחרים או עם הולכי רגל. וכך, עד שלא יימצא הפתרון המשפטי לסוגיית ביטוח רוכבי האופניים ושאר כלי הרכב החשמליים, יהיו הנוסעים עליהם חשופים לתביעות כספיות במידה שיימצאו אשמים בתאונה בה היו מעורבים.
כשמדובר ברכב רגיל, הרי שחובתו המוגברת, הכמעט מוחלטת, של הנהג בהתקרבו למעבר חצייה, ידועה. במקרה של תאונה, כשמוגש כתב אישום, יחושו הנהג ועורך דינו וינסו לסגור עסקת טיעון, שכן הסיכוי להיות מזוכה על ידי בית המשפט בסיטואציה שכזו, הוא קטן ביותר. ההכרעה בדבר הפיצוי לנפגע התאונה, עוברת לחברת הביטוח שהיא הגורם הנושא במלוא הנזק.
שונה הדבר כשמדובר ברוכב אופניים חשמליים. רוכבים אלה אינם מבוטחים בביטוח חובה, וכאשר הם נמצאים אשמים בתאונה, הם חשופים לתביעת נזיקין מצד הנפגע, תביעה העלולה להסתיים בפסק דין של מיליונים שישולמו מכיס הרוכב הממונע. בנסיבות אלה, על הרוכב "להילחם על חייו" ולנהל את משפטו לצורך זיכויו.
טענה מקדמית שנפסלה
כזה היה מצבו של הרוכב שנסע על אופניו החשמליים בכבישי תל אביב. הוא התקרב למעבר חצייה ופגע בהולכת רגל שהייתה במקום. כתב האישום שהוגש כנגד אותו רוכב ייחס לו עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים את החציה בבטחה, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש להולכת הרגל. הנאשם כפר באשמה.
ההגנה העלתה טענה מקדמית לפיה רכיבה על אופניים חשמליים אינה כלולה בפקודת התעבורה, ומכאן שלא ניתן להאשים את רוכב האופניים בעבירות על פיה. הנאשם טען כי לא ניתן "להחזיק במקל בשני קצותיו": המחוקק החריג את האופניים החשמליים ופטר אותם מחובת רישוי ורישום. משמעות הדבר היא כי רוכבי אופניים אינם בקיאים בחוקי התנועה ואינם יכולים להחזיק בביטוח חובה. אי לכך, לא ניתן להחיל עליהם את חובות הפקודה. זאת ועוד: לו רוכבי אופניים היו כפופים לחוקי התנועה, יתכן שהיתה מוטלת עליהם, כאחד ממרכיבי העונש, גם פסילת רישיון נהיגה, אך למעשה, על אופניהם הם יוכלו להמשיך לרכוב ללא מגבלה, מצב שהיה יוצר אבסורד שאינו עולה בקנה אחד עם רוח החוק.
בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי רוכבי האופניים מחוייבים לציות לחוק, לפקודת התעבורה ולתקנות. נכון הדבר שרכיבה על אופניים לא מצריכה רישיון נהיגה, אך אין בעובדה זו כדי להפחית את חובת הציות לחוקי התנועה.
אחריות הנהג וחובת הולך הרגל
מכאן עבר בית המשפט לדיון בשאלת אחריות הנאשם לתאונה. הנאשם טען כי הולכת הרגל צעדה לאורך המדרכה בכיוון נסיעתו מבלי שהראתה כוונה לחצות את הכביש, ורק עם הגעתה למעבר החצייה ולאחר שחלפה על פני מרביתו, פנתה לעברו בחדות ובפתאומיות. במצב דברים שכזה, לא ניתן היה לצפות את שינוי הכיוון ואי אפשר היה לבלום, וכך נגרמה הפגיעה.
בית המשפט ציין כי החוק קובע כי כל נהג, לרבות באופניים, חייב בהתקרבו למעבר חצייה להאט את מהירות נסיעתו, ואף לעצור בכל מקרה בו צפוייה סכנה לעוברי דרך או לרכוש. המחוקק אף מורה כי נהג המתקרב למעבר חצייה ורואה הולך רגל עומד על המדרכה וניכר שבכוונתו לחצות את הכביש, יעצור וייתן לו זכות קדימה. אל מול הוראות אלה, נקבע כי את הוראות החוק יש לפרש באופן הגיוני ובהתאם למציאות היום יומית בכבישים ולא כגזירה שלא ניתן לעמוד בה.
אל מול חובות הנהג, נדרש הולך הרגל לחובות משלו: אין לחצות כביש, אלא לאחר בדיקת מצב התנועה המורה כי אפשר לחצות בבטחה. כמו כן, קובעת ההוראה כי הולך הרגל לא ירד ממדרכה או ממקום מבטחים אחר בפתאומיות או מבלי שנקט זהירות מספקת ווידא שאין רכב המתקרב אליו ממרחק שלא יאפשר לנהג לעצור כדי למנוע תאונה.
רוכב האופניים זוכה מאשמה. בית המשפט קבע כי זכות הקדימה של הולך הרגל בהתקרבו למעבר חצייה אינה אבסולוטית, כמו שאחריות הנהג בתחום מעבר החצייה ובסמוך לו, אינה מוחלטת.
* עו"ד שי גלעד הינו אחד מעורכי הדין הבולטים בתחום התעבורה. גילוי נאות: ייצג את הנאשם בתיק המתואר בכתבה
לפרטים נוספים היכנסו עכשיו לאתר של עו"ד גלעד>>
טלפון: 053-9374959
הכתבה באדיבות אתר ZAP משפטי
* המידע המוצג בכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או הימנעות מהליכים. כל המסתמך על המידע המופיע בכתבה עושה זאת על אחריותו בלבד
