בית משפט השלום בחדרה, נדרש להכריע האם הביקורת שכתבה לקוחה מאוכזבת ברשת חברתית אחרי טיפול קוסמטי כושל, מהווים לשון הרע, והאם התבטאויות ותגובות המפורסמות בפייסבוק ראויות לבוא בשערי בית המשפט, או שמא לאור שינוי העתים, ראוי שהתבטאויות באינטרנט יקבלו יחס שונה, וייהנו מהגנות האמורות בחוק איסור לשון הרע או מהגנת זוטי דברים.
על פי עובדות התביעה, בשנת 2001 הנתבעת עברה טיפול להסרת שיער בלייזר אצל התובעת. הלקוחה שלא הייתה מרוצה מהטיפול ומתוצאותיו, הגישה נגד הקוסמטיקאית תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות. בפסק דין שניתן באותה תובענה חויבה הקוסמטיקאית להשיב את הסכום ששולם עבור הטיפול.
בחלוף 14 שנים, התובעת הקימה עסק חדש, ופרסמה את פעילותה באמצעי התקשורת השונים, ובין היתר פרסמה מודעות ממומנות בפייסבוק. המודעות הופיעו, גם על ה"קיר" בעמוד הפייסבוק של הנתבעת, והיא כתבה בתגובה: "תמצאי דרך שלא להגיע אלי לקיר עם הפרסום שלך, כי אחרת אכתוב מה דעתי על המכון שלך, וברור לך שאת זה את לא רוצה!".
למחרת כתבה הנתבעת בתגובה למודעה על טיפולים להצערת עור הפנים: "חרא של מקום עשתה לי כוויות בפנים". בהמשך כתבה תחת מודעה אחרת, שהציגה טיפול לניקוי רעלים: "חרא של מקום". אחת החברות בקבוצה שאלה אותה למה, והיא ענתה: "לצערי מניסיון רע של טיפול עם תוצאות שהביאו אותי לחדר מיון". ואף הוסיפה: "לא מקצועית וחסרת אחריות".
לאיתור עורך דין בתחום לשון הרע לחץ/י כאן
בנסיבות אלה, דרשה התובעת לחייב את הנתבעת לפצותה בסך של 140,000 שקלים, סכום שלטענתה משקף את הפיצוי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, בגין פרסום לשון הרע בכוונה לפגוע. עוד טענה, כי לאור הוראות החוק, אין היא חייבת להוכיח את נזקיה, אך ציינה כי התגובות, שציבור גדול נחשף להן, גרמו נזק למוניטין שלה.
הנתבעת טענה כי התכוונה להביע את דעתה בתום לב
הנתבעת לא הכחישה שכתבה את התגובות האמורות. עם זאת, טענה כי עומדת לה הגנת סעיף 14 לחוק וכן הגנת תום הלב המפורטת בסעיף 15 לחוק. עוד טענה כי דבריה כלל אינן מהווים הוצאת דיבה, וכי לכל היותר מדובר במעשה של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה. הנתבעת הכחישה כי פעלה מתוך כוונה לפגוע, וטענה כי לא התכוונה אלא להביע את דעתה, לנוכח ניסיונה האישי הרע.
בכדי להכריע בסוגיית העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, נבחנת בשלב הראשון השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. כלומר, האם הפרסום עלול להשפיל אדם בפני הבריות, לבזותו בשל מעשים או התנהגות המיוחסים לו, ויכול לפגוע במשרתו, בעסקו במשלח ידו או במקצועו.
אם התשובה חיובית, עובר בית המשפט לשלב הבא, ובוחן אם הביטוי נהנה מאחת החסיונות המוחלטות הקבועות בחוק, והאם הפרסום מוגן על פי אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, ממשיך בית המשפט לבחון אם הפרסום מוגן בתום לבו של המפרסם, אם התברר כי הפרסום אינו נעשה בתום לב, ניתן לקבוע פיצויים.
בית המשפט סבר כי אמירות "חרא של מקום" או "לא מקצועית וחסרת אחריות" יכולות להשתמע כהבעת דעה, אך אין הדבר כך ביחס לאמירות האחרות, אשר אינן נכנסות בגדר פרסומים מוגנים בהיותם הבעת דעה מותרת, ואף אינן מהוות פרסום שיש בו עניין לציבור.
בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התביעה, וחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין עוולת לשון הרע, בסך של 7,500 שקלים, בצירוף הוצאות תביעה ושכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 שקלים.
ת"א 59798-05-15
הכתבה באדיבות אתר עורכי הדין lawguide
*המידע המוצג כאן אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד.