החוק בישראל ברור: אם אדם ננשך על ידי כלב ונגרמו לו נזקים נפשיים או גופניים, בעל הכלב מחויב לשלם לו פיצויים, וזאת ללא קשר לשאלה האם התרשל או נקט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את האפשרות שהכלב יתקוף. כך קובעת פקודת הנזיקין.
עם זאת, הפקודה ממשיכה וקובעת כי הבעלים לא יצטרך לפצות את האדם שהותקף אם התגרה בכלב ובכך גרם לתקיפה, אם הנשיכה אירעה לאחר תקיפה של הבעלים או קרובי משפחתו, וכן כאשר מדובר בהסגת גבול. מה קורה כאשר מדובר במשפט של מילה מול מילה, כאשר אדם טוען כי ננשך ואילו הבעלים מכחיש את האירוע?
האם הכלבה נשכה את עובד הניקיון, או שמא הוא ביים את הפציעה?
לאחרונה התקבלה בבית משפט השלום בתל אביב תביעתו של עובד לפינוי פסולת, אשר דרש פיצויים מבעלת כלבה שנשכה אותו, כך לטענתו. אף על פי שהנתבעת הכחישה כל אירוע של נשיכה מצד כלבתה, השופט לא התרשם מעדותה ומתח עליה ביקורת חריפה. גרסתו של התובע התקבלה כאמינה ומשכנעת, ולכן נפסקו לטובתו פיצויים בסכום של 55 אלף שקלים, בתוספת כ-13 אלף שקלים נוספים שתשלם הנתבעת עבור הוצאות המשפט.
לאיתור עורך דין בתחום נזיקין ונשיכת כלב לחץ/י כאן
בכתב התביעה טען התובע כי במהלך עבודתו ננשך על ידי כלבה אשר פסעה ברחוב לצד בעליה, וכי בעקבות הנשיכה נאלץ לקבל טיפול רפואי. הוא הוסיף חוות דעת רפואית המצביעה על כך שנותרה לו נכות נפשית בעקבות הנשיכה, ולחיזוק גרסתו העיד את נהג המשאית שעבד איתו באותו מועד, אשר ראה את הפציעה, סייע לו לחבוש את הפצע ואף הסיע אותו אל המרפאה הקרובה.
כתוצאה מתקיפת הכלבה ונשיכתה, כך טען התובע, נקרעו מכנסיו, הוא חווה כאב וסבל באזור הפציעה, וכן נדרש לקבל טיפול תרופתי וזריקת טטנוס.
לעומתו הציגה בעלת הכלבה תמונה אחרת לחלוטין. לטענתה, הכלבה מעולם לא תקפה או נשכה את התובע מאחר שהייתה קשורה ברצועה. טענתה החלופית הייתה כי האירוע כולו נגרם באשמתו של התובע, משום שהכלבה הרגישה איום והתגרות מצדו ולכן נבחה לכיוונו. לאחר שהכלבה החלה לנבוח על התובע הוא החל בהצגה מבוימת שבמסגרתה טען כי הותקף, והציג פצע קטן וישן כהוכחה לכך שננשך.
מדוע גרסתה של בעלת הכלבה התרככה והשתנתה במהלך הדיונים?
במהלך הבירורים שהתקיימו בבית המשפט, ובייחוד במסגרת חקירתה הנגדית, ניתן היה לראות כי גרסת ההגנה משתנה ומתערערת. למשל, הנתבעת אשר החלה בהכחשה גורפת של כל מגע בין כלבתה לבין התובע, הודתה לאחר מכן כי ראתה את הכלבה קופצת עליו.
מבחינתו של השופט, גרסתה של הנתבעת לא הייתה אמינה והותירה רושם לא טוב. תחילה העידה כי אינה יודעת מה שמו של התובע, אולם הודתה כי קיבלה פניות ממנו ומעורך דינו עקב האירוע. באופן דומה, תחילה העידה כי אינה יודעת מהם פרטי הביטוח ובאיזו פוליסת ביטוח היא מכוסה, אולם ידעה היטב מהו סכום ההשתתפות העצמית. דבריה היו פתלתלים, כך על פי התרשמותו של השופט, והוא החליט לקבוע כי אירוע הנשיכה אכן אירע כפי שתיאר זאת התובע.
השופט החליט לקבל את חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה אשר מונה על ידי בית המשפט כדי לקבוע את מצבו של התובע. בהתאם לחוות הדעת, נותרה לתובע נכות נפשית לצמיתות בעקבות האירוע, בשיעור של 5%. אמנם נכות זו אינה אמורה להשפיע על מצבו הנפשי בעתיד, קבע המומחה, אולם זאת כל עוד לא יחווה אירוע בלתי צפוי ולא יותקף או יינשך שוב בעתיד.
על פי חוות הדעת הרפואית, השופט קבע כי הנתבעת תשלם פיצויים בסכום של 25 אלף שקלים עבור הנכות הנפשית, וסכום נוסף בסך של 30 אלף שקלים עבור נזק לא ממוני. עוד נקבע כי הנתבעת תישא בהוצאות המשפט ובתשלום שכר טרחה לעורכי הדין בסכום של 13 אלף שקלים.
ת"א 20518-06-14
* המידע המוצג בכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או הימנעות מהליכים. כל המסתמך על המידע המופיע בכתבה עושה זאת על אחריותו בלבד.
הכתבה באדיבות אתר עורכי דין lawguide