בגיל שנתיים עברה הצעירה ניתוח בביה"ח ברזילי, במסגרתו עברה כריתה של שחלה וחצוצרה (טפולה), עקב תסביב שחלה. על פי הפרקטיקה הרפואית שהייתה נהוגה באותם ימים, ביצעו בה הרופאים גם כריתת תוספתן.
לטענת הוריה של הצעירה, הם הוחתמו בבהילות על טופס הסכמה לביצוע הניתוח מבלי להבין את תוכנו, ומבלי שהוסברה להם משמעות חתימתם. לדבריהם, הם נדהמו לגלות בתום הניתוח כי בתם איבדה בו גם את התוספתן.
לדברי עוה"ד דוד פייל, שייצג את הצעירה, עצם העובדה שהרופאים לא הסבירו להורים את משמעות חתימתם על טפסי הניתוח מהווה פגיעה באוטונומיה ועל כך מגיע לצעירה פיצוי. בית המשפט מינה מומחה רפואי לבדוק את הממצאים הפתולוגיים מהניתוח, וזה קבע כי התוספתן שנכרת היה בריא לחלוטין.
על פי התצהירים שסיפקה המדינה, היה נהוג באותם ימים לכרות את התוספתן בניתוחים דומים כרפואה מונעת, ובשל אמצעי הדמיה לא משוכללים מספיק (באותן שנים עוד לא היו בבתי החולים מכשירי CT או MRI אלא רק מכשירי אולטרסאונד).
כבוד השופטת אירית מני גור מביהמ"ש השלום בהרצליה ציינה בפסק דינה כי חוק זכויות החולה עדיין לא נחקק באותם ימים, כך שלא נדרשה הסכמה מדעת של החולה, אך מאידך, היא השתכנעה כי הפרוצדורה לכריתת התוספתן בניתוחים דומים הייתה ידועה לרופאים עוד בטרם הניתוח ועל כן חוסר ההסבר להורים מאפשר לטעון משפטית כי בוצעה בבתם תקיפה.
בפסק דינה, קובעת השופטת כי היא מקבלת את טענת התביעה כי מדובר בעוולה ברת פיצוי. השופטת התרעמה על כך שהמדינה לא הביאה תצהירים ועדויות מפי הרופאים שביצעו את הניתוח, וכמו כן, קבעה כי הרישום הרפואי "שותק", ולא ברור ממנו אם ההורים קיבלו הסבר על הניתוח או לא. מאידך, קבעה השופטת כי בהתחשב בכך שלצעירה לא נגרם נזק מכריתת התוספתן, מכך שחוק זכויות החולה טרם נחקק, ובהתחשב בכך שהפרוצדורה הרפואית של כריתת התוספתן הייתה מקובלת באותם ימים היא מעמידה את הפיצוי על 43 אלף שקלים בלבד.
לפנייה ישירה לעוה"ד דוד פייל לחץ/י כאן
בתביעה אותה הגיש עוה"ד דוד פייל נטען כי בשנת 1994, בהיותה של התובעת בת שנתיים, היא הובהלה לבית החולים בשל 'תסביב שחלה' והוחלט לנתחה ולהסיר את השחלה. הורי התובעת הוחתמו על "טופס הסכמה לניתוח", בסמוך לתחילת הניתוח, אך בטופס ההסכמה חסרות חתימתו של הרופא וחותמתו.
בטופס ההסכמה, בפסקה השנייה, הודפס: "הוסבר לי ואני מבין/ה כי קיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט בהליכים אחרים או נוספים, לרבות פעולות כירורגיות נוספות שלא ניתן לצפותם כעת בוודאות או במלואם - אך משמעותם הובהרה לי. לפיכך אני מסכים/ה גם לאותה הרחבה, שינוי, או ביצוע הליכים אחרים או נוספים, לרבות ניתוחים שלדעת רופאי בית החולים יהיו חיוניים או דרושים במהלך הניתוח העיקרי".
התביעה נגד משרד הבריאות לא נסובה על רשלנות כלשהי. הטענה שהועלתה בתביעה הייתה שבמהלך הניתוח, נכרת התוספתן שלא היה דלקתי, מבלי ליידע את הורי התובעת ומבלי לקבל את הסכמתם מראש.
"כריתת איבר בריא מגופה של הפעוטה נעשתה ללא ידיעה, וכתוצאה מכך - ללא הסכמה מדעת", טען עו"ד פייל.
המדינה טענה: כריתת תוספתן בפתיחת בטן הייתה באותה עת הליך שגרתי
בכתב ההגנה מטעם המדינה הוצגו מספר טענות הגנה. הראשונה בהן הייתה שכריתת תוספתן בפתיחת בטן היתה באותה עת הליך שגרתי. זו היתה הפרקטיקה הנהוגה בארץ ובעולם, ובניסוח טופס ההסכמה לניתוח "בטן חוקרת" נכתב מפורשות כי ייתכנו ניתוחים נוספים, שלדעת רופאי בית החולים יהיו חיוניים או דרושים.
כמו כן, נטען ע"י המדינה שכריתת התוספתן היתה נחוצה וחיונית עקב מיקומו בסמוך לשחלה, והחשש בעתיד לאבחון שגוי אילו תיווצר דלקת בתוספתן, או לחילופין - יהיה קושי בכריתתו עקב היווצרות הידבקויות במקום כריתת השחלה. "מדובר בניתוח שהוא בבחינת טיפול מונע, שלא רק שלא הסב נזק לקטינה התובעת, אלא אף היטיב עמה וחסך את הסיכון להתפרצות דלקת בתוספתן", לטענת המדינה.
עילת התביעה נשענת על עוולת התקיפה לפי פקודת הנזיקין
בדיון שהתקיים בתיק בבית משפט השלום בהרצליה, קבעה השופטת אירית מני גור כי מאחר שהתביעה נסבה על אירוע משנת 1994, שנתיים בטרם נחקק חוק זכויות החולה, ולאור העובדה שהתובעת לא מייחסת מעשה רשלנות למדינה - הרי שעילת התביעה בהכרח נשענת על עוולת התקיפה לפי פקודת הנזיקין.
עילה זו של "תקיפה", הסבירה כבוד השופטת, מצריכה "שימוש בכוח", ולפיכך נהגו בעבר להשתמש בעילה זו במצבים של ניתוחים פולשניים, בהם לא הוסברו הסיכונים למנותח. "לא יכולה להיות מחלוקת כי גם לפני כניסתו של חוק זכויות החולה לתוקף, נדרשו הרופאים לחובת הגילוי", קבעה השופטת. "תקנות בריאות העם מ-1984 קבעו את החובה לקבל אישור והסכמה של מטופל לפני ביצוע ניתוח, על גבי טופס הסכמה המיועד לכך".
השופטת קבעה, כי המחלוקת היא בהיקפה של חובת הגילוי, כמו בכל עניין ובייחוד בעוולת "התקיפה" לפני כניסת חוק זכויות החולה לתוקף. היקף זה תלוי בנסיבות כל אירוע, בסוג הניתוח, בדחיפותו, בנחיצותו וכיו"ב.
ד"ר אליעזר הורנשטיין, שמונה מטעם בית המשפט כמומחה בתחום הגניקולוגי, קבע כי בבדיקה פתולוגית מיום 31.5.94 נמצא התוספתן ללא שינויים מיוחדים כלומר אין חולק כי לא מדובר באיבר נגוע, דלקתי או מסכן חיים.
יחד עם זאת, המומחה הסביר כי מטרת כריתת התוספתן נובעת מהרצון למנוע ניתוחים נוספים בעתיד, וכן למנוע אבחנה מוטעית של דלקת התוספתן, במקרים רבים של מצבים היכולים לחקות מצב כזה. המומחה אף ציין, כי אין מדובר בניתוח חירום להצלת חיים, או בניתוח אינטגרלי לניתוח כריתת הטפולה. "נהפוך הוא - מדבריו אנו למדים כי מדובר בניתוח אגבי לניתוח כריתת הטפולה", קבעה השופטת.
עמדתו של פרופ' לוי מנהל בית החולים לא התקבלה
גם מתצהיר עדות ראשית של ד"ר חזי לוי, מנהל בית חולים ברזילי ששימש בעבר קצין רפואה ראשי ומנכ"ל משרד הבריאות עולה כי הסכים עם עו"ד פייל, וקבע כי ניתן היה לבצע את כריתת הטפולה בתובעת ללא כריתת התוספתן. גם מעדותה של ד"ר עדנה ורדיגר - אף היא לא נכחה בניתוח הנדון והגיעה לבית החולים המדובר רק בשנת 1998 - עולה כי מדובר בניתוח אגבי, שהיה שכיח ביותר בניתוחי בטן תחתונה.
"אין ספק ששיקול הדעת לכרות את התוספתן שהיה סמוך לטפולה שנכרתה, הוא שיקול דעת נכון, מוצדק ומקובל באותן שנים, בהן לא היה נפוץ אמצעי הדמיה כ-C.T או M.R.I, ולפיכך אף לא טענה התובעת לרשלנות", קבעה השופטת מני גור בפסק דינה.
"אלא ששלושת הרופאים אף מציינים כי אין מדובר בניתוח חירום, מציל חיים או הכרחי לפעולת הניתוח המקורית - כריתת הטפולה. ברור ואין מחלוקת כי מדובר בניתוח אגבי נפוץ, שניתן היה לייתר אותו". בנוסף קבעה השופטת, כי מסקנתה מעדויות הרופאים היא שמצב זה של ניתוח התוספתן נצפה מראש - עוד בטרם נפתחה בטנה של הפעוטה בניתוח "בטן חוקרת".
באשר לשאלה האם קיבלו הורי התובעת הסבר לגבי הוצאת התוספתן לא ניתנה לכך תשובה ברורה. אמה של התובעת הצהירה, כי הוחתמה בבהילות על טופס הסכמה לניתוח מבלי שקראה אותו או קיבלה הסברים כלשהם בעל פה. רק בדיעבד התברר לה כי היה זה טופס הסכמה לניתוח. כחצי שעה לאחר סיום הניתוח, הובהר לה ולבעלה כי נכרתה בו החצוצרה והשחלה הימנית של בתם.
רק לאחר בירורים נוספים שעשה האב, התברר כי בנוסף במהלך הניתוח נכרת גם התוספתן - על אף שלא היה הכרח. אמה של התובעת הצהירה, כי תגובתה הראשונית היתה כעס על כי נעשתה פעולה כירורגית להוצאת התוספתן מבלי ליידע אותה ואת בעלה, או לשאול אותם להסכמתם.
השופטת קבלה על כך שהמדינה לא סיפקה עדויות של רופאים שהיו מעורבים באירוע. "וכאילו לא די באי-העדת הרופאים המעורבים בניתוח, גם טופס ההסכמה עצמו 'שותק', וממנו לא ניתן להבין מי אמר מה", המשיכה השופטת. "נעדרה חותמת הרופא, ולא ניתן לזהות מהחתימה מי מרופאי בית החולים החתים את הורי התובעת על טופס ההסכמה".
טופס ההסכמה שעליו חתמו הורי התובעת, מבהיר מפורשות במקרה של ניתוח "בטן חוקרת" כי יתכנו פעולות כירורגיות נוספות, שיהיה בהן צורך או דחיפות, והחותם נותן בכך הסכמתו לפעולות אלה. אלא שהנוסח מצביע על הרחבת ניתוחים ופעולות כירורגיות בלתי צפויות. "הוצאות התוספתן היתה פעולה צפויה כמעט בוודאות", קבעה השופטת.
נוכח כל האמור, מצאה השופטת כי נעשתה פגיעה באוטונומיה של התובעת, וכי היה מקום לגלות מידע זה של כריתת תוספתן וליידע את הוריה גם אם מדובר בפרקטיקה נהוגה. "לא הוכח במידת הראיה הנדרשת כי ניתן הסבר כזה להורים", קבעה השופטת בפסק דינה.
"בקביעת הפיצוי יש להתחשב במספר פרמטרים"
לעניין הפיצוי, קבעה השופטת כי יש להתחשב במספר פרמטרים ראשית, אין מחלוקת כי כריתת התוספתן הבריא לא הסבה נזק כלשהו לתובעת. שנית, העדר הגילוי הנדרש נעשה טרם חקיקת חוק זכויות החולה. שלישית הפרקטיקה הנהוגה בזמנו, לכרות את התוספתן בניתוחי "בטן חוקרת", בהיעדר אמצעי הדמיה משוכללים הקיימים כיום.
בהתאם לכל האמור, קבעה השופטת כי הפיצוי שעל המדינה לשלם לתובעת בגין פגיעה באוטונומיה הינו בסך 35,000 שקלים, בתוספת החזר הוצאות משפט בסך 8000 שקלים. סך הפיצוי: 43,000 שקלים.
משרד עו"ד דוד פייל ושות' מתמחה ברשלנות רפואית, נזקי גוף ובתביעות מול חברות ביטוח ומוסדות רפואיים. לפרטים נוספים רן שריר יחסי ציבור לעורכי דין 054-3063336
הכתבה באדיבות אתר עורכי הדין LawGuide.co.il
*המידע המוצג כאן אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
כל המסתמך על המידע המוצג עושה זאת על אחריותו בלבד.