הצדדים היו חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, אחריות והערכת הנזק שנגרם לתובעת בעקבות התאונה והפיצוי הראוי בגינו. בית משפט השלום בירושלים נדרש להכריע בסוגיה זו.
על פי עובדות התביעה, בחודש ספטמבר 2011, התובעת, ילידת 1943, נפגעה בתאונה שאירעה בשעה שצעדה על מדרכה הסמוכה למלון בנהריה, שם התארחה עם בני משפחתה. במהלך הצעידה נתקלה התובעת באבן משתלבת שבלטה מעל פני המדרכה, נפלה ונחבלה.
התובעת תיארה את נסיבות התאונה והצהירה כי בתום ארוחת ערב, יצאו בני משפחתה לטיול רגלי מחוץ למלון. בעת שצעדו בקצב איטי על המדרכה בסמוך למלון, שהייתה מרוצפת באבנים משתלבות, הרגישה לפתע שרגלה נתקלה באבן ומצאה עצמה שרועה על המדרכה, כשהיא נאנקת מכאבים ואוחזת בכתפה.
עדותה של התובעת נתמכה בעדות בתה וחברתה, אשר שהו עמה במועד התאונה. בתה אמרה שהיא נפלה בגלל אבן בולטת שיצאה בחלקה מהמדרכה. התובעת הצהירה כי הייתה מעורפלת, והרגישה כאילו היא מאבדת את הכרתה. התובעת הוסיפה כי למיטב זיכרונה, תאורת הרחוב הייתה חלשה, והמדרכה לא הייתה מוארת דיה. מזירת התאונה פונתה לטיפול דחוף בבית החולים שבו קיבעו את כתפה ואובחן שהיא סובלת משבר בכתף.
לאיתור עורך דין בתחום תאונות ונזקי גוף לחץ/י כאן
עד מטעם הנתבעת, מנהל מחלקת כבישים, מדרכות וגינון בעירייה, הצהיר כי בזמן אמת לא קיבלה העירייה הודעה אודות האירוע, לא באמצעות המוקד ולא באופן אחר. העד פירט כי בבדיקה שערך מצא כי במועד האירוע, לא התקבלה כל פנייה אודות המפגע, ואף מאז 2011 לא בוצע כל תיקון מדרכה במקום.
העד הוסיף כי במקום פועלת תאורה מידי ערב, המאירה את המקום באופן מספק. וכי התובעת נפלה באזור מרכזי בעיר, שבו עוברים מאות בני אדם מידי יום, ומעולם לא התקבלו כל רישומים על נפילת אנשים בשל מרצפת בולטת.
בחקירתו הנגדית השיב העד כי במקום הנפילה אכן ישנן אבנים משתלבות, והתאורה היא תאורת רחוב. על פי תיאורו המרחק בין עמוד תאורה אחד לשני הוא מרחק של 15 מטר. בהמשך הודה כי בספטמבר 2011 לא היה רישום מסודר בעירייה על קיומם של מפגעים ואף מידי פעם מתגלה תקלה של בליטת אבן משתלבת מהמדרכה.
לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בצילומים שהוגשו על ידי התובעת, השתכנע בית המשפט כי במקום אכן נמצאה אבן משולבת הבולטת בצורה ניכרת מעל פני המדרכה, באופן המהווה מפגע של ממש. ואף העד מטעם העירייה, הודה לאחר שעיין בצילום כי אכן מדובר במפגע.
בית המשפט סבר שמדובר בסיכון בלתי סביר, וכי העירייה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, ומאחר שהנזק נגרם בשל כך, חייבת העירייה בפיצוי התובעת. בנסיבות אלה התביעה התקבלה, ובית המשפט חייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 190,000 שקלים, בגין נזק לא ממוני, עזרת הזולת והוצאות רפואיות ונסיעות, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4%.
ת"א 30634-06-14
הכתבה באדיבות אתר עורכי דין lawguide
* המידע המוצג בכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או הימנעות מהליכים. כל המסתמך על המידע המופיע בכתבה עושה זאת על אחריותו בלבד.