כחודש לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה" בדרום הארץ, במהלכו נורו לעבר יישובי מרכז ודרום הארץ רקטות ופצצות מרגמה, נשמעה אזעקה באחד מבתי הספר באזור אשדוד. בתקופה זו בוצעו בבית הספר תרגולות של כניסה ויציאה למקלטים, במקרה של אזעקה, כאשר ההנחיה שניתנה לתלמידים הנמצאים בהפסקה, היא לגשת למקלט הסמוך אליהם.
תלמיד כיתה ד', אשר יצא מן הכיתה במהלך השיעור, שמע את האזעקה ורץ לכיוון המקלט הקרוב אליו. כאשר ניסה לפתוח את דלת המקלט לא הצליח, נותר מחוץ למקלט, וכתוצאה מכך לקה בחרדה. לאחר מספר שניות שבהן ניסה לפתוח את דלת המקלט רץ לעבר חדר המורים, שם הצטרף לשאר תלמידי הכיתה.
התלמיד נעדר למשך חודשים רבים מבית הספר והחל בטיפול פסיכולוגי בעקבות האירוע שחווה. במסגרת הטיפול הכירה מחלקת נפגעי איבה של המוסד לביטוח לאומי בתלמיד כ'נפגע איבה', וקבעה כי נותרה לו נכות נפשית לצמיתות בשיעור 20% כתוצאה מהאירוע.
התלמיד, באמצעות עו"ד יואב בלומוביץ', הגיש תביעה כנגד משרד החינוך, האחראי על בית הספר וצוות המורים, בשל השגחה לקויה על תלמידי בית הספר, ורשלנות בפיקוח והתאמת מקלטי בית הספר לאירועים מסוג זה.
לפנייה ישירה אל עו"ד יואב בלומוביץ לחץ/י כאן
עדויות הצדדים
הנתבע, משרד החינוך, הכחיש כי בזמן האזעקה היה התלמיד מחוץ לכיתה וטען, כי משך כל זמן ירידת התלמידים למקלט הלך התובע יחד עם הכיתה בצורה מסודרת ושלווה.
בדיון שהתקיים בפני כב' השופט אורי גולדקורן בבימ"ש השלום בחיפה העידו התלמיד, וכן מורתו בזמן האירוע- מטעם משרד החינוך. רק לאחר עדויות הצדדים התברר, כי אכן בזמן האזעקה שהה התלמיד מחוץ לכיתה, ונותר למשך זמן לא קצר לבדו- מחוץ להשגחת המורה.
בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של התובע וקבע, כי לא ניתן היה לפתוח את דלת המקלט בזמן האירוע ע"י ילד בן 10. מאחר שבית הספר לא זימן עדים מטעמו אשר יפריכו את גרסת התלמיד יש לקבוע, כי בית הספר כשל בהשגחה והיערכות לאירוע מסוג זה.
מאחר שבשעת האזעקה שהה התלמיד מחוץ לכיתה וביקש להיכנס למקלט הקרוב אליו ולא הצליח לעשות כן, קבע ביהמ"ש שחוסר היערכות וחוסר השגחה מטעם בית הספר על התלמיד מביא לאחריות של משרד החינוך על נזקי התלמיד, כתוצאה מהאירוע. על בית הספר היה לצפות, כי בשעת אזעקה תלמיד כיתה ד' ינסה לפתוח את דלת המקלט ולכן היה על בית הספר לוודא, כי ניתן לעשות כן.
הנכות הנפשית
לאחר שלא הצליח לפתוח את דלת המקלט לקה התובע בחרדה והלם, אשר הובילו לנזק נפשי לצמיתות. בין הצדדים נותרה מחלוקת מה שיעור הנכות הנפשית שנגרמה לתלמיד כתוצאה מהאירוע.
משרד החינוך טען, באמצעות מומחית בתחום הנפשי, כי לתלמיד (בן 9) הייתה נכות נפשית עוד בטרם האירוע, וכי כתוצאה מהאירוע נגרמה לו החמרה במצב הנפשי בשיעור 10%. התלמיד טען, באמצעות מומחה מטעמו, כי כתוצאה מהאירוע לקה בפוסט טראומה ונכות נפשית בשיעור 30% לצמיתות.
אף בעניין זה שמע ביהמ"ש את עדי הצדדים, הורי התלמיד והמומחים בתחום הנפשי מטעם הצדדים. ביהמ"ש ציין, כי התלמיד החל בטיפול פסיכולוגי וניסיון הדרגתי לשוב ספסל הלימודים אך, במהלך השנים, לאחר האירוע, חלה התדרדרות בהתנהגותו של התלמיד וירידה חדה ברמת לימודיו בבית הספר.
למרות קביעת המוסד לביטוח לאומי, כי האירוע יוכר כאירוע איבה ונכותו של התובע בתחום הנפשי היא לצמיתות, סירב משרד החינוך להשלים עם הקביעה. גם במקרה זה, ביהמ"ש העדיף את עדותו של המומחה והעדים מטעם התובע וקבע, לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו, כי כתוצאה מהאירוע אכן לקה התובע בפוסט טראומה.
ביהמ"ש שלל את גרסת משרד החינוך לפיה לתלמיד היו קשיי הסתגלות עוד לפני האירוע וקבע כי לתובע נגרמה נכות נפשית בשיעור 20% כתוצאה מהאירוע.
הפיצוי לתלמיד
כאשר מדובר בתביעה המוגשת ע"י קטין, שנגרמה לו נכות רפואית לצמיתות, קיים קושי להעריך מה יהיה עיסוקו בעתיד והאם הנכות שנגרמה לו באירוע תשפיע על יכולתו להשתכר בעתיד.
אי לכך נוהגים בת המשפט לקבוע, כי שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לקטין באירוע תשקף באופן זהה את מידת 'הנכות התפקודית' שתיגרם לו בעתיד. כך, עורכים בתי המשפט חישוב שלפיו איבד הקטין את היכולת להשתכר בעתיד בשיעור הנכות שנגרמה לו.
במקרה שלנו קבע ביהמ"ש, כי התלמיד איבד 20% מיכולת ההשתכרות שלו בעתיד. בית המשפט קבע, כי לפני האירוע היה התובע תלמיד מצטיין ובעל הישגים טובים, ללא כל קושי בהתנהגותו, ואלמלא הפגיעה בו ודאי היה יכול, בעתיד, להיות כאחד האדם ולהרוויח את השכר הממוצע במשק.
בהתאם, ביהמ"ש פסק לתלמיד פיצוי בגין אבדן השתכרות לעתיד, פנסיה ותנאים סוציאליים בסך 600,000 ¤. בנוסף נפסק פיצוי בגין כאב וסבל, עזרת צד שלישי והוצאות שונות בעבר ובעתיד בסך 130,000 ¤ נוספים, בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך 140,000 ¤.
הכתבה מאת עו"ד יואב בלומוביץ באדיבות אתר עורכי דין LawGuide.co.il .