בשלושת העשורים האחרונים חלה עלייה מטאורית במספר הצמתים בהם נפגשים התחומים הרפואי והמשפטי. עם ההתפתחות המסחררת בעולם הטכנולוגיה והמחשוב הפך הידע בכל תחום לנגיש וזמין ברמה הגלובלית, וכך אירע גם במערכת המשפטית. האינטראקציה שנוצרה בין מטופלים ואנשי רפואה הגבירה, בין השאר, גם את נושא הפיצוי כתוצאה מנזקים. אך עד כמה בא הדבר לידי ביטוי בחקיקה הישראלית?
החקיקה הישנה בתחום הבריאות כונתה "פקודת בריאות העם" משנת 1940. חוק זה היה ירושה מהמשפט המנדטורי, שעסק בנושאים כמו: רישוי רופאים, בתי חולים, הגדרת מטפלים, סניטציה, לידות, רישום פטירות, בתי עלמין, מחלות מידבקות, עיסוק בטיב מים ובמלריה, מטרדים ומפגעים, מניעת תפוצת מחלות ועוד. סעיף אחד בחוק זה עסק בחובת הדיווח של בתי חולים בכל מקרה של מוות. פקודה זו תוקנה במשך השנים פעמים אין ספור והיא מלאת חורים ככברה. בשנת 1976 יצא נוסח חדש ל-"פקודת הרופאים" (שמקורה מנדטורי אף הוא ), שרובה ככולה עוסקת ברישוי רופאים. סעיף אחד בלבד בחוק זה דן באפשרות של מטופל להגיש קובלנה נגד רופא "שגילה חוסר יכולת או רשלנות חמורה".
חוקים אלו לא התיימרו לעסוק ברשלנות כלפי אדם שסבל נזקי גוף כתוצאה מכשל רפואי. משפטן שרצה להסיק זאת, נזקק לפרשנות יצירתית לשם כך. ההגדרה הכללית של רשלנות רפואית היתה ונשארה כ-"סטייה מפרקטיקה ראויה של רופא סביר" ונלמדה מפקודת הנזיקין 1944 - אף היא מנדטורית.
בדו"ח שלו משנת 1962, ציין מבקר המדינה דאז את הקושי הרב בעלייה המתמדת בתביעות רשלנות רפואית. מונו גם ועדות לבדיקת אפשרות של חקיקת חוק של פיצוי ואחריות ללא אשם. ההסתדרות הרפואית תמכה בהצעות אלו, אך עד היום לא הוסדר העניין בחקיקה.
חוק המוסד לביטוח לאומי וחוק הנכים אינם מספיקים
בשנת 1992 חוקק "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", הדן בזכותו של כל אדם להגנה נאותה על גופו וחייו, ובשנת 1994 חוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, העוסק בחובות קופות החולים למתן שירותי רפואה לתושבי המדינה וביחסים שבין הקופות, למבוטחיהן ולמשרד הבריאות. שני חוקים אלו משמשים יסוד ובסיס בכל כתבי הטענות של כל המתדיינים בבתי המשפט בנושא רשלנות רפואית, אך אין בהם אמירה ישירה הנוגעת ליחס המערכת לכשלים רפואיים. החוקים העיקריים עליהם מתבססים תובעי פיצויי נזקי גוף בענייני רשלנות רפואית הם פקודת הנזיקין - המגדירה את יסודות עוולת הרשלנות באופן כללי לגבי כל עילות נזקי הגוף וחוק זכויות החולה משנת 1996 - שמטרתו "לקבוע את דרכי הזכאות לקבלת טיפול רפואי". מחוק זה נשאבות, בין היתר, הגדרות חובות המטפלים הרפואיים לכל סוגיהם, חובת ניהול רשומות רפואיות, חסיונות, היעדר אפליה, חובת הסבר ויידוע למטופלים, אוטונומיה של המטופל ועוד.
כיום משמשים שני חוקים עיקריים כבסיס לתביעות נזיקיות - חוק המוסד לביטוח לאומי וחוק הנכים (תגמולים ושיקום). חוקים אלה קובעים אחוזי נכות ודרגות נכות לנפגעים שונים, אך גם הם עוסקים בתוצאה ולא במהות הכשל הרפואי והקשר הסיבתי בינו לבין הנזק:
הביטוח הלאומי הוא ביטוח סטטוטורי של המדינה ומתייחס לעשרות סוגים של מקרים בהם הוא מתגמל (לא מפצה) את הזכאים - נפגעי תאונות עבודה, נכים כתוצאה ממחלה, יולדות, משרתי מילואים וכיו"ב.
חוק הנכים (תגמולים ושיקום) דן בתגמולים להם זכאים נכים כתוצאה מפעולות מלחמתיות.
לסיכום: מצב זה של היעדר חקיקה, העוסקת בסטנדרטים ראויים של טיפול בחולים או לחלופין - מאמצת את מסקנות הועדות לקביעת פיצוי ללא אשם - קורא בדחיפות למחוקק לומר את דברו.
הכותב עו"ד ונוטריון צבי לוטן עוסק בדיני נזיקין.
הכתבה באדיבות אתר zap משפטי
טלפון ליצירת קשר: 077-2314258