"התיישנות" היא אחד ממושגי הבסיס של עולם המשפט, מושג המגדיר את תוקפה של עילת תביעה. בדרך כלל תקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים. לאחר תקופה זו, אם יעלה נתבע את טענת ההתיישנות, התביעה תימחק.
בתיק שהגיע לטיפולנו התבקשנו על ידי בעלי זכויות במשק לסייע להם בהגנה כנגד תביעה שהגישה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) במאות אלפי שקלים. תחילת ההליך היתה בשנת 2002, אז הגישה רמ"י תביעה להפסקת שימוש חורג במבנה לול אשר שימש, באופן החורג מייעודו החקלאי, כמחסן.
תשע שנים מאוחר יותר, ב-7.2.2011, העניק בית משפט השלום בירושלים תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים. על פי הסכם זה, התחייבו בעלי הנכס להפסיק את השימוש החורג במבנה.
ב-14.2.18, שבע שנים ושבעה ימים לאחר מתן פסק הדין הקודם, הגישה רמ"י תביעה כספית לקבלת דמי שימוש ראויים מבעלי הנכס. תקופת השימוש החורג הוגדרה בכתב התביעה כפרק הזמן שבין 3.10.2002 לבין 1.4.2011. סך דמי השימוש הנתבעים עמד על כ-560 אלף שקל.
בעלי הנכס טוענים להתיישנות
בתגובה לתביעה העלו בעלי המשק באמצעותנו את טענת ההתיישנות, ובעקבותיה נולדה המחלוקת העיקרית בין הצדדים - שאלת מועד ההתחלה של תקופת ההתיישנות.
בעלי המשק טענו כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפסקת השימוש החורג במבנה, 7.2.2002. בית משפט השלום קיבל את טענתם וקבע כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו פסק הדין הראשון הפך לחלוט, כלומר סופי, וכי כיוון שלא הוגש ערעור על פסק הדין, הוא הפך לחלוט ביום שבו ניתן. כיוון שרמ"י טענה שקיבלה את פסק הדין רק שבוע מאוחר יותר, הכיר בית המשפט בתאריך 14.2.2002 כיום מתן פסק הדין.
עבור רמ"י, משמעות קביעה זו היתה כי רוב התקופה שאליה התייחסה בתביעתה התיישנה ואינה רלוונטית. במקום תביעה בסך מאות אלפי שקלים, המבוססת על שנים של שימוש חורג, נותרה לרמ"י עילת תביעה עבור מספר שבועות בלבד, המסתכמת באלפי שקלים בודדים בלבד (החל מיום קבלת פסק הדין, 14.2.2011, עד תום התקופה שהוגדרה בתביעה הכספית,1.4.2011).
המחוזי מבטל את החלטת השלום
רמ"י לא היתה מוכנה להשלים עם החלטת בית משפט השלום והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר הפך את הקערה על פיה. בקביעתו התייחס בית המשפט המחוזי לסעיף 3 של חוק הפרשנות המפרש את המושג "חלוט", בהתייחס לפסק דין או להחלטה של בית משפט, באופן הבא: "שאין עליו עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם".
בהתאם לפרשנות זו, קבע בית המשפט כי פסק דין הופך לחלוט רק כאשר מסתיימת התקופה הקבועה בתקנות להגשת ערעור, כלומר 45 יום ממועד מתן פסק הדין.
בקביעתו זו דחה בית המשפט המחוזי טענה נוספת של בעלי המשק, לפיה כיוון שפסק הדין הראשון ניתן בהסכמה, אין כל מקום לערעור ולכן התקופה להגשת ערעור אינה רלוונטית. בסיכומו של דבר, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום וקבע כי מרוץ ההתיישנות החל 45 יום לאחר מתן פסק הדין, כלומר ב- 24.3.2011, ולכן טענת ההתיישנות אינה תקפה.
הפסיקה הסופית: בית המשפט העליון
גם לאחר החלטה זו לא הסתיימה המחלוקת ובעלי הקרקע החליטו להגיש ערעור לבית המשפט העליון, בתקווה לקבל מענה לא רק עבור המקרה הפרטי שלהם, אלא עבור סוגיה אשר עשויה להיות רלוונטית עבור רבים.
לאחר בחינת הנושא החליט בית המשפט העליון לדחות את טענת ההתיישנות. בדבריו אמר השופט מזוז כי אחד מעקרונותיו הבסיסיים ביותר של מושג ההתיישנות הוא יצירת ודאות משפטית באמצעות קביעת גבולות זמן ברורים ככל האפשר. לפיכך, קביעת בית משפט השלום, לפיה פסק דין יהפוך לחלוט ביום נתינתו אם לא הוגש עליו ערעור, מפרה את עיקרון הוודאות ומעוררת קושי רב.
בקשתם של בעלי הקרקע אמנם נדחתה, אך הפתרון לסוגיה נמצא: נקודת ההתחלה של תקופת ההתיישנות היא המועד שבו פסק הדין הופך לחלוט ובלתי ניתן לערעור, 45 יום לאחר המועד שבו ניתן. התיק העיקרי עדיין מתנהל בבית משפט השלום.
עו"ד משה בן דוד ומשה כרמל עוסקים במקרקעין ונדל"ן, דיני נזיקין, צוואות וירושות, אפוטרופסות וייפוי כוח מתמשך, משפט מנהלי וחוקתי ועוד. ליצירת קשר ולפרטים נוספים ניתן לפנות בטלפון 077-9971409
לעמוד המשרד באתר משפטי
המידע המוצג בכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים או הימנעות מהליכים. כל המסתמך על המידע המופיע בכתבה עושה זאת על אחריותו בלבד
הכתבה באדיבות Zap משפטי