הסופר פאולו קואלו אמר ש"כשאתה אומר 'כן' לאחרים, עליך לוודא שאתה לא אומר 'לא' לעצמך". המשפט הזה מסכם במדויק את הקשר בין הצבת גבולות לבין שקט נפשי ואיכות חיים טובה ובריאה. לדברי פנינה בליץ, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, הגבולות האישיים שאנחנו מציבים לסביבה, חשובים תמיד, הן כלפי בני או בנות הזוג שלנו, הן כלפי המשפחה, חברים, הקולגות וכמובן גם הילדים שלנו. יחד עם זאת, דווקא בתקופת מלחמה מאתגרת, כשהגבולות בחוץ מטשטשים, חוסר הוודאות הולם ומאיים להיכנס פנימה לתוך הבית והמרחב האישי, החשיבות בהצבת גבולות אישיים חשובה ומשמעותית אף יותר.
"הגבול האישי", אומרת בליץ, "הוא הדרך שלנו לסמן לסביבה היכן היא מסתיימת ואנחנו, בדגש על 'האני', מתחילים. מי שמרגיש בטוח וחופשי במרחב, סימן שיש לו גבולות אישיים בריאים, כמובן שגם במרחב הפיזי, אך בעיקר, והחשוב ביותר, במרחב הרגשי, הנפשי והרוחני".
לדברי בליץ, בכל פעם שאנו מרגישים שה"מרחב" האישי שלנו - הרווחה הפנימית שלנו - נמצא תחת איום, צפוף או מבולבל, ואפילו אם אנחנו מרגישים חרדה גדולה, ככל הנראה מדובר באיתות לכך שלא הצבנו את הגבול.
"מהמגוון הרחב של אנשים שאני מסייעת ומייעצת להם", מוסיפה בליץ, "אפשר להבחין בקלות במי שאינו מציב גבולות ברורים. הרבה פעמים אנשים מנסים ומשתדלים לרצות את הסובבים אותם, ולכן מסכימים לדברים שהם לא באמת רוצים אותם. זה מתחיל בדברים הפשוטים כמו להגיע למקום מסוים או לסייע בדבר פעוט אבל זה כמובן גם יכול לבוא לידי ביטוי בהסכמה לבצע מעשים גדולים ומשמעותיים יותר".
איך כל זה קשור לחרדה?
בליץ: "הרצון לרצות, היענות לבקשות שאנחנו בכלל לא רוצים ולא מעוניינים בהם, בסופו של דבר מציפים אותנו נפשית. אנחנו שמים את עצמנו במקום שבו אנחנו מכילים את כל העולם, אך לא אותנו. בסופו של דבר יש לכך מחיר והוא נפשי וכבד, בפרט במלחמה ובעתות משבר. ההצפה הרגשית מובילה לחששות גדולים, לחרדות, לעצבות ואפילו לדיכאון".
לדברי בליץ, בחודשים האחרונים, מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל" היא מבחינה ביותר ויותר מקרים של חוסר בהצבת גבולות אצל מטופליה. "ניכר", היא אומרת, "שהמלחמה מאתגרת רבים מאיתנו, בתוך הבית וגם מחוצה לו ועל כן אני שבה ומדגישה את הצורך בהצבת גבולות".
מדוע זה מתעצם במלחמה?
בליץ: "בתקופות מאתגרות כמו המגבלות והסגרים שהוטלו על הציבור בעקבות התפשטות מגפת הקורונה, וכמובן עכשיו במלחמה, החיים עצמם נמצאים בחוסר ודאות. הצורך והרצון שלנו לרצות אחרים מתעצם, ראשית מפני שזו הוודאות שלנו, זה מה שאנחנו מכירים ושנית, בגלל הרצון העז שלנו להקל על הסובבים אותנו, לעזור להם. הבעיה שזה מגיע על חשבוננו. הרי אנחנו כהורים לילדים, כילדים להורינו, רוצים לכפות על המהומה שיש בחוץ, ומאפשרים לטשטש את הגבולות האישיים שלנו, כדי שזה יקרה. אנחנו למעשה מקריבים את עצמנו, וכמובן, גם אם לרגע זה נראה ומרגיש בסדר, בטווח הרחוק זה פוגע בנו רגשית. יותר מזה, זה בוודאי לא מועיל ולא מלמד את הילדים שלנו, ובכלל את הסביבה שלנו".
הצבת גבולות - איך עושים זאת?
בליץ מוסיפה, כי אנשים רבים חוששים להציב גבולות שמעצימים אהבה עצמית. "רבים", היא אומרת, "מפחדים מדחייה או להרגיז מישהו. מפחדים מאהבה או חיבה שייגמרו. מפחדים מפיטורין. מפחדים מביקורת, מרגשות אשם והרשימה ארוכה. בעקבות המצב, גם מי שפעם נהגו להציב גבולות, מוצאים את עצמם מפחדים מכך, חוששים מכך שיתפסו כמי שחושבים רק על עצמם. אבל ההיפך הוא הנכון - דאגה לעצמנו אין משמעה להיות אנוכי, אלא היא חיונית לרווחתנו, לנפש שלנו.
אז מה צריך לעשות כדי להציב גבולות?
בליץ: "יש כמה עצות טובות שמסייעות בהצבת הגבולות. מדובר כמובן בעבודה אישית שכל אחד צריך לעשות עם עצמו. תרגלו עם עצמכם איפה כדאי וחשוב בעבורכם להציב את הגבול, מהי הנקודה שבה אתם רומסים את עצמכם לטובת האחרים? לאחר שתבינו את המצב ואיך אתם מתנהלים בסיטואציות השונות ובצעדים קטנים התחילו לייצר את הגבולות שלכם מחדש".
זה נשמע פשוט.
בליץ: "שינוי הוא אף פעם לא פשוט, וכמובן שהוא מורכב מצעדים קטנים, מהצלחות קטנות וגם כישלונות. אבל מכל הכישלונות אנחנו לומדים. ברגע שהשינוי התודעתי כלפי עצמכם ישתנה, זה גם ישתקף כלפי חוץ. קחו בחשבון שלא תמיד הסביבה תקבל ותבין את השינוי, אבל עליכם לעמוד איתן ולהגן על עצמכם".