"מחכה בכל יום שהערב ירד, רק עוד קצת לחבק אותך כשבחלום ניפגש... למה לא תבוא לי ביום, למה זה תמיד בחלום" (מתוך: "דרישת שלום מחיים אחרים", הפרויקט של עידן רייכל).
"לעתים, שיר מצליח לבטא במילים את מה שאנשים בקליניקה מתקשים לומר", אומרת פנינה בליץ, יועצת משפחתית וזוגית ופסיכותרפיסטית מוסמכת. "המוזיקה שנכתבת בזמן משבר לאומי אינה רק אמנות — היא מסמך פסיכולוגי חי ונושם של חברה המתמודדת עם טראומה".
מלחמת חרבות ברזל, שהחלה בטבח ה-7 באוקטובר 2023, יצרה שבר עמוק בחברה הישראלית — שבר שמהדהד בחדרי הטיפולים ובשירים שמתנגנים ברדיו. השירים הנכתבים בתקופה זו אינם רק פריטי תרבות, אלא מראה מדויקת של הנפש הקולקטיבית והתמודדויותיה היומיומיות עם הפחד, האובדן, הכעס והתקווה.
"האמנות והטיפול", מציינת בליץ, "הם שני ערוצים שדרכם החברה מעבדת טראומה. מה שאנחנו שומעים בפרטיות של חדר הטיפולים, מוצא את דרכו, במופלא, אל המילים והמנגינות של שירים שהופכים להמנונים של התקופה".
אובדן הביטחון ותחושת הבגידה
"איבוד האמון בסמכות הוא אחד הביטויים הטראומטיים העמוקים ביותר", אומרת בליץ. "בקליניקה אני רואה כיצד האירועים של ה-7 באוקטובר ערערו לא רק את הביטחון הפיזי, אלא גם את היסודות הרגשיים שעליהם מושתתים יחסים זוגיים ומשפחתיים. כאשר מתערער האמון בכך שיש מי ששומר עלינו - בין אם זו המדינה, הצבא או אלוהים - נוצר צורך חזק יותר בביטחון בתוך המעגל המשפחתי הקרוב".
לדבריה, תחושות אלו של בגידה ואובדן אמון באות לידי ביטוי בשיר "חורף 23" של אודיה אזולאי, במילים "שמישהו למעלה נרדם בשמירה". מילים המבטאות לא רק כעס כלפי ההנהגה האנושית, אלא גם תחושת בגידה מצד הסמכות האלוהית.
חנן בן ארי בשירו "מולדת" מהדהד תחושה דומה של אובדן אמון: "הנביאים חזו לך אחרת, מישהו נרדם במשמרת, איפה החלום, אין אמת ואין שלום". ביטויים אלה משקפים את הזעזוע העמוק שחשו רבים נוכח קריסת תחושת הביטחון הבסיסית.
הדיאלוג עם האב והחיפוש אחר הגנה
"הפנייה לדמות האב בזמני משבר היא תופעה פסיכולוגית עמוקה", מסבירה פנינה. "בקליניקה שלי, אני רואה כיצד גברים ונשים כאחד מחפשים את הדמות המגינה - בין אם היא הורית, זוגית או אלוהית. במצבי קיצון כמו מלחמה, התפקיד ה'אבהי' - של הגנה, יציבות וביטחון - הופך למרכזי יותר, גם בתוך מערכות יחסים שוויוניות".
מוטיב זה של חיפוש אחר הגנה אבהית בולט בשירים רבים שנכתבו בעקבות המלחמה. בשיר "חורף 23", המשפטים "מצלצלת לאבא והוא לא זמין", "בא לי לדבר עם אבא על כל מה שעבר" ו"אבא תעשה מקום" מבטאים געגוע עמוק וכמיהה להגנה אבהית שאיננה זמינה בזמן הצורך.
בשיר "סופרמן" של עידן עמדי, המספר על ילד שגדל לאור מחלת אביו, ישנה התייחסות לחיפוש אחר כוח פנימי כתחליף לחוסר בדמות אב מגן: "וככה בלי כישוף, ככה בלי קסמים, צמח לילד שריון שש טון מתחת לבגדים". לדברי בליץ, השיר מדגים כיצד בהיעדר הגנה חיצונית, אנשים מפתחים "שריון" פנימי - מנגנוני הגנה רגשיים שמסייעים להם להתמודד עם המציאות הקשה.
מסכות ושריונות רגשיים במערכות יחסים
"בעבודה עם זוגות בתקופת המלחמה", מספרת פנינה בליץ, "אני רואה שני תהליכים מנוגדים: מצד אחד, יש שבונים חומות מגן רגשיות כדי להתמודד עם הכאב והפחד האישי. מצד שני, המשבר הקולקטיבי דוחף רבים להסרת המסכות ולפתיחות רגשית גבוהה יותר. אחד האתגרים המרכזיים הוא למצוא את האיזון - להיות חזקים מספיק כדי לתמוך זה בזה, אך פגיעים מספיק כדי להתחבר באמת".
לדברי בליץ, דואליות זו של הצורך בהגנה לצד הצורך בפתיחות באה לידי ביטוי בשיר "תשמרי על הלב" של יובל דיין. המילים "רק תשמרי על הלב הזה, רק תזכרי את הטוב, כי אני מבטיח לשמור עלינו, אני לא אעזוב" מדגישות את ההבנה כי בזמנים קשים יש צורך להגן על הרגשות העדינים, לצד מתן ההבטחה לנוכחות ותמיכה מתמשכות.
בשיר "סופרמן" של עידן עמדי, המשפט "אחרי שהתרתי ספקות, הסרתי מליבי מסכות" מבטא את התהליך ההפוך - הצורך להסיר את השריון הרגשי שהתפתח כמנגנון הגנה לאורך השנים. השיר ממחיש כיצד משבר יכול להוביל גם לפריצת חומות והסרת מסכות, ודרך כך לאפשר חיבור אמיתי ועמוק יותר.
לפנינה בליץ באתר zap משפטי
לאתר של פנינה בליץ - מטפלת זוגית ומשפחתית
געגוע וכאב הפרידה
"הגעגוע הוא אחד הרגשות החזקים והמורכבים ביותר שאני פוגשת בקליניקה", אומרת בליץ בנחרצות. "משפחות של נופלים, נחטפים ואפילו של חיילים בשירות פעיל חווים געגוע תמידי. אחד המאפיינים של הגעגוע בזמן מלחמה הוא 'נוכחות הנעדרות' - תחושה שהאדם כאן ואיננו בו-זמנית. צורת ההתמודדות שאני רואה אצל משפחות רבות היא פיתוח של מרחב דמיוני כפי שמתבטא בשירים - שדה, חלום, או מקום אחר שבו המפגש עדיין אפשרי".
מרחבים דמיוניים אלו של מפגש עם האהובים הנעדרים באים לידי ביטוי מרגש בשירים רבים שנכתבו בתקופת המלחמה. בשיר "דרישת שלום מחיים אחרים" של עידן רייכל, המפגש מתרחש בחלום: "מחכה בכל יום שהערב ירד, רק עוד קצת לחבק אותך כשבחלום ניפגש" ו"למה לא תבוא לי ביום, למה זה תמיד בחלום". שורות אלו מבטאות את הכמיהה למפגש ממשי, לצד ההכרה המכאיבה שהמפגש אפשרי רק במרחב החלומי.
בשיר "בשדה מאחורי ביתי" של קרן פלס, המרחב הדמיוני הוא שדה סמלי: "שם אתה חוזר אליי עם הפחדים והשריטות, ותמיד שומר עליי כמו על חגים ושבתות". השדה הופך למקום מפגש סימבולי, שבו הנוכחות של האהוב ממשיכה להתקיים ולהעניק תחושת הגנה וביטחון, למרות היעדרותו הפיזית.
צמיחה מתוך השבר
גם התקווה היא כלי הישרדות ולדברי בליץ, בטיפול משפחתי וזוגי בזמן מלחמה, חשוב לאפשר גם את הכאב והאבל וגם את התקווה והאופטימיות. "אני מבחינה", היא אומרת, "כי למרות הקושי, יש משפחות וזוגות שמדווחים על התחזקות הקשר, חיבור עמוק יותר ופרספקטיבה חדשה על מה שבאמת חשוב בחיים. המשברים חושפים פגיעות, אך גם כוחות התמודדות שלא ידענו שקיימים בנו".
למרות הטרגדיה והכאב, רבים מהשירים שנכתבו בעקבות המלחמה אכן מכילים זרעים של תקווה וצמיחה. השיר "סוף טוב" של יוני בלוך מציע גישה מקורית: "אולי פשוט נתחיל עם סוף טוב ונלך אחורה בזמן". במקום להתעכב על ההווה הכואב, השיר מציע לדמיין עתיד טוב שבו המלחמה הסתיימה ולעבוד לאחור, כדרך להתמודד עם ההווה. הכמיהה לנורמליות מתבטאת בשורות: "אולי נחזור לריב על שטויות, נתקע כל בוקר בפקק".
החיפוש אחר משמעות וזהות
"אחד הדברים המעניינים שאני רואה בקליניקה," מציינת בליץ, "הוא שמשברים לאומיים מעוררים חיפוש זהות גם ברמה האישית והמשפחתית. משפחות שואלות את עצמן מחדש מיהן, מהם הערכים שלהן ולאן הן שייכות. זוגות מגדירים מחדש את המשמעות של הקשר שלהם. המלחמה גורמת לרבים לחפש משמעות עמוקה יותר במערכות היחסים שלהם, וזה יכול להוביל להתחזקות הקשר, אך גם לחשיפת סדקים קיימים".
כדוגמא היא מציגה את השיר "מולדת" של חנן בן ארי, שם החיפוש אחר משמעות וזהות מקבל ממד של התמסרות טוטאלית לקשר עם הארץ: "את היחידה המיוחדת, לעולם תהיי לי מולדת, גם על סף תהום, גם בתוך הגיהנום, את גן עדן".
"יש כאן", אומרת פנינה, "דימוי של יחסי אהבה בין אדם למולדתו, המעניקים משמעות ועוגן גם בתוך התופת. כפי שבליץ מציינת, המשבר הלאומי מוביל לבחינה מחודשת של שייכות ומחויבות, הן ברמה הקולקטיבית והן ברמה האישית והזוגית. בזמן המלחמה, רבים מרגישים אשמה על כך שהם בטוחים בעוד אחרים סובלים, או על כך שהם ממשיכים בחיי היומיום. אחת המשימות הטיפוליות המרכזיות היא לעזור לאנשים להבין שאשמה זו היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי".
הורות בזמן מלחמה
"אחד האתגרים המורכבים ביותר בזמן מלחמה," אומרת בליץ, "הוא להיות הורה. ההורים נדרשים לספק ביטחון ויציבות לילדיהם בזמן שהם עצמם חשים חרדה וחוסר ודאות. בקליניקה, אני שומעת הורים רבים שמתמודדים עם שאלות קשות של ילדיהם - על מוות, על אלוהים, על ביטחון. אני מייעצת להם להיות כנים בהתאם לגיל הילד, אך גם להציע תקווה ולהדגיש את החוסן המשפחתי".
בסופו של דבר, השירים שנכתבו בעקבות מלחמת חרבות ברזל משקפים את מגוון ההתמודדויות הרגשיות, האישיות והמשפחתיות של החברה הישראלית. הם מדגימים כיצד, בתקופות של משבר לאומי, הקשרים המשפחתיים והזוגיים הופכים לעוגן מרכזי - מקור לכוח, לנחמה ולתקווה.
"מה שאני רואה בקליניקה," מסכמת בליץ, "הוא שלמרות הקשיים העצומים, המשפחה והזוגיות יכולות לשמש כמגדלור בסערה. בתקופות של אי-ודאות, איבוד שליטה ופחד, הקשרים האינטימיים הופכים למקלט. וגם כאשר הקשרים עצמם נפגעים - דרך שכול, פרידה כפויה או אובדן - הזיכרון והאהבה ממשיכים להיות מקור לכוח. השירים הללו מספקים לנו חלון להבנת העומק הרגשי והמורכבות של ההתמודדות האנושית עם המלחמה. הם מזכירים לנו שבתוך הסבל הקולקטיבי, יש אינספור סיפורים אישיים, משפחתיים וזוגיים. וברבים מהם, למרות הכל, נוכחים גם אהבה, תקווה וחוסן".
פנינה בליץ, מטפלת זוגית ומשפחתית בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית וניסיון של למעלה מ - 25 שנה.
הכתבה באדיבות zap משפטי